משהו לשבת:

 

סיימון גריי / 

מתוך "הסיגריה האחרונה" 

 

כל כך הרבה פעמים מצאתי את עצמי בתא הטלפון, בתוך התא, בדיוק בזמן שהיא צילצלה, והיינו מתכננים איזו רכבת היא תיקח, ואם אפגוש אותה בתחנה או לא, הייתי מוקסם לראות אותה יורדת מהרכבת, היא היתה נערה יפה באופן יוצא דופן, רק בת שבע עשרה – 

 

אני הייתי בן עשרים וחמש – 

 

והייתי חש כזה רטט ענוג של בעלות –

 

 "רואה את היצור המלבב הצעיר הזה, שאינך יכול להסיט את עיניך ממנו, או להפסיק לחשוב עליו, היא תהיה במיטה שלי בעוד עשרים דקות בערך, כן, הנערה היפיפיה הצעירה הזאת עם השדיים שאין לך אומץ להביט בהם, היא שלי, רק שלי, היא שייכת לי." 

 

היא, מצד שני, העדיפה לצעוד לבדה מהתחנה, לחצות את הפארק הגדול של קיימברידג' עם תיק ובו בגדים להחלפה מיטלטל מידה, חושבת, כך היתה אומרת לי אחר כך, על כל הדברים שהיא עומדת לעשות לי בעוד עשרים דקות בערך – 

 

כך שבימינו המאושרים היה לנו הרבה מהמשותף, שנינו מאוד רצינו לספק את האינטרסים המיניים שלי – 

 

-----------------------------------------------------------------

 

קראתי עוד פעם את הפיסקה שלמעלה. היא מגעילה. מה אני עושה, מה אני חושב שאני עושה? ובכן, מנסה להיזכר ברגשותי מגיל עשרים וחמש (ומבחינת נסיון מיני עשרים וחמש צעיר מאוד) – 

 

לא, מנסה לתפוס את הקול הפנימי שלי מגיל עשרים וחמש, אבל השפה למעלה איננה שפתו של בחור ביישן ומסוגר ללא שום נסיון מיני ובעיקר אובססיבי בן עשרים וחמש, זוהי שפתי שלי, כמו שאני עכשיו, מה שהופך אותי, בהתחשב בעובדה שטופסי היתה בת שבע עשרה ואני בן שבעים עכשיו, לכמעט פדופיל. אני לא בטוח מה הוא גיל ההסכמה היום – 

 

אם הולכים לפי מה שאני רואה בפרסומות בטלוויזיה ובעיתונים הייתי אומר שזה בערך חמש, אבל לפי הדיווחים מבתי המשפט זה יכול להיות בסביבות ארבעים – 

 

אלוהים, רק תסתכלו באוצר המילים הזה, אפשר לשמוע את הגיחוך החרמני שעובר דרכן – 

 

כמו וולפונה שגוהר על הזהב, כמו גתה (גם בן שבעים) שעוגב על כריסטיאנה וולפיוס (גם בת שבע עשרה) – ככה אני עם טיפסי. לא, טופסי, אז בסדר, בואו ננסה שוב, והפעם בטון מבוגר ושקול יותר, אז:

 

-----------------------------------------------------------------

 

כמובן שמצאתי את הרעיון של לחכות לה במיטה בתנוחה מסויימת מאוד מעורר, אם כי צריך היה לקחת בחשבון ששירות הרכבות בין לונדון לקיימברידג' היה כאוטי, ובהחלט יכולת להיכנס לתנוחה הנבחרת בשעות אחר הצהריים המוקדמות ולמצוא את עצמך עדיין באותה תנוחה בשמונה בערב – 

 

אבל סבלנות היא סם מעורר בפני עצמו, אם אתה רק שולט בעצמך. כוחות הריכוז הנודעים של ידידי הרולד פינטר, למשל, נובעים משליטה הדוקה בחוסר הסבלנות שלו – 

 

ככל שהיא הגיעה יותר, כך הסידורים מסביב הלכו ונהיו פשוטים – 

 

היו ימים של פעילות מינית מוגברת בהם כבר לא הייתי צריך להגיע בכלל לתא הטלפון הציבורי בפארק של קיימברידג', ההתרגשות היתה מהידיעה שהיא תגיע מתי שתגיע.

 

-----------------------------------------------------------------

 

זה הפך לשגרה, אחת השיגרות המאושרות ביותר של חיי כאדם צעיר, או יותר נכון לומר אחת השיגרות המאושרות בחייו של כל אדם צעיר, עד הרגע שבו אני, וכולנו, וכולם, כן, הפסקתי להיות מאוהב בה. מנסיוני –

 

מנסיוני, יש רק דבר אחד יותר גרוע מלהפסיק להיות מאוהב, וזה שהצד השני מפסיק להיות מאוהב בך – 

 

כשזה קורה, זה ממלא אותך בכל רגשות האימה שבאים יחד עם נטישה, אתה בזוי בעיני עצמך ולכן, אתה מניח, בזוי בעיני אחרים וכתוצאה מכך עוד יותר בזוי בעיני עצמך, ובאמת שאין לך ברירה אחרת מאשר להסתלק ולבצע איזשהו סוג של התאבדות זמנית. 

 

אבל אם אתה זה שמפסיק להיות מאוהב, זה סיפור הרבה יותר מלוכלך, אין התקפי זעם או התמוטטויות בדמעות, שימחקו את מה שהוא בעצם תהליך אחד ארוך של דחיית הסוף –

 

אתה מביט בפנים שעד לפני זמן קצר הערצת, כה מתוקים, כה מלאי אמון, כה פגיעים, ואתה חושב לעצמך, איך אני יכול להכאיב לה? 

 

ומה שעוד אתה חושב זה, למה אני לא יכול כבר לגמור עם זה, לגמור איתה? 

 

וכמה שהיא יותר בסביבה אתה יותר שונא להביט בה – 

 

למעשה, זה יותר גרוע, מה שאתה מרגיש יותר מכל זו בחילה – 

 

בחילה ממנה כי היא התאהבה בך, ומעצמך כי התאהבת בה, ואימה מהכאב שאתה עומד לגרום לה – 

 

כמה גברים רצחו אשה כי לא היו מסוגלים להכאיב לה?

 

האם נשים מרגישות אותו דבר? כל הנשים שהפסיקו להיות מאוהבות בי, כמדומני, חשו שהכאב שהן גורמות לי נסבל בהחלט, אם כי הן כי ציינו, פה ושם, שהן שנאו, ממש שנאו, לראות אותי כל כך אומלל, למרות שזה לא גרם להן להפסיק לראות אותי.